<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תתמ"ט</h1>
<h2>דף מט:</h2>
בפרק בתרא דע"ז תניא בת תיהא גוי בדישראל שפיר דמי ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר. רשב"ם פסק בשם רש"י כרבא דריחא לאו מילתא היא, והולך לשטתו שפסק בכיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] אף על גב דקיימי תנאי כוותיה דרב הלכתא כוותיה דלוי דהא אפלוגי בה אביי ורבא בבת תיהא בפרק בתרא דע"ז וקים ליה רבא בשיטתיה דלוי ואביי ורבא הלכתא כרבא וכן היא בתשובות הגאונים ואף משמו של רבי אליעזר בר יצחק נאמר לי דלא חייש לה, רשב"ם כתב בפרק ב' דע"ז רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא והא דשמעינן ליה איפכא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב] דאיתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כגון ריח קטרת של ע"ז אביי אמר מותרת רבא אמר אסורה, בשלמא דאביי אאביי לא קשיא כאן בעל כרחו מותר כאן מדעתו אסור אלא דרבא אדרבא קשיא ומה הכא דמדעתו מותר התם דבעל כרחו לא כל שכן, ואיכא למימר דהא דקאמר רבא ריחא מילתא היא דוקא כמו ריח הקטרת דדרכו בכך לאורוחיה אבל גבי יין נסך ובשר נבלה שדרך הנאתו לאכילה ריח דידהו לאו מילתא הוא וליכא איסורא להריח בם, וראיה לדבר מפרק לולב הגזול [סוכה ל"ז ע"ב] הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מאי טעמא הדס דלריחא עביד כי אקצייה וכו' ואמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקוהו וכו' משנה היא במסכת תרומות [פ"י מ"ד] ואביי שאני התם דמיקלא איסוריה פירוש שאין הכמון בעין הילכך אין ריחו חשוב אבל גבי יין נסך שהוא בעין אסור להריחו, לרבא ודאי תנאי הוא רבי מאיר ורבי יוסי לא סבירא להו כוותיה אלא רבי יהודה לחודיה, ואפ"ה הלכתא כוותיה דרבא אף על גב דהלכה כרבי מאיר בגזירותיו [כתובות נ"ז ע"א] וכר' יוסי מחבירו [ערובין מ"ו ע"ב] ור' יהודה יחידאה היא ועוד דרב ולוי איפלגי בה פרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] ואמר [רב] ריחא מילתא היא והלכתא כוותיה דרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב] מ"מ סמכינן אדרבא דבתרא הוא והלכתא כוותיה. ועוד דסתם משנה דמסכת תרומות כוותיה, והאי דשני אביי שאני התם דקלי איסוריה דחוייה בעלמא הוא דהא לא תלי טעמא כאביי אלא לפי שאין הטעם בעין דלא קפיד תנא משום ריחא בין קלי אסורא בין לא קלי אסורא אלא (מטעם) [אטעם] קפיד אבל אריחא לא קפיד. וכן נמצא בתשובות הגאונים ריחא לאו מילתא היא. ורש"י התיר הפת לאכול עם בשר אע"פ שנאפה עמו טפילה של גבינה שקורין פלדון. ור"ח ור"ת פסקו דריחא מילתא היא דהא מסיק למ"ד ריחא מילתא היא אליבא דכולי עלמא, ועוד דתני רב כהנא כוותיה דרב במסכת פסחים. ומה שהביא רש"י מבת תיהא ר"ת מחלק בין ריחא דלית בה פטומא לריחא דאית בה פטומא. ואינו נראה לרבינו אליעזר דהא פרק בתרא דע"ז מייתי הני תנאי לאביי ורבא הנהו דמייתי בפסחים לרב ולוי ואי איתא לשני ליה שאני הכא דלית בה פטומא. ולפי פסק ר"ת אסור לאפות פשטידא ופלדון בתנור אחד ואומר ר"ת כיון דמכוסים מלמעלה לא מהניא בהו ריחא, ותו הואיל ותנורין שלנו גדולים לא מפטמו מהדדי. ור"י מדנפי"ר מכריע כר"ח ור"ת דריחא מילתא היא. ובצל שצלאו עם נבלה בתנור אסור אפילו לרש"י, הואיל שהוא חריף שואב טובא, מידי דהוה אפת חמה וחבית פתוחה דאפילו לרבא דאמר ריחא לאו מילתא היא מודה לפי שקולט הריח ביותר והוי כקטרת דלריחא עביד, והיינו טעמא דקאמר אביי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא הוי הכי אלא כפת צוננת וחבית סתומה ושריא לכולי עלמא. ורבינו שמשון התיר המוליאות שקורין פלדון שנאפו עם הפשטידא בתנור אחד בדיעבד ולא לכתחילה שהרי הריח שניתן בו אינו כנותן טעם. וחמץ ומצה לאפות בתנור אחד נשאלה השאלה בפני אבי העזרי [סימן תק"ז], והשיב בדקתי ומצאתי שנשאלה השאלה זו לר"ת והשיב כי מצינו ריחות הרבה בתלמוד כגון ריח נבלה שצלאה עם שחוטה וריח כמון של תרומה וריח יין בפת אבל ריח פת היתר בפת אסור לא מצינו. וכמה פעמים אני אופה חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין קפידה בדבר.
